הרבה נכתב על תגובות החיות בטבע לנוכח סכנה. בדרך כלל מתארים את התגובות האלו כשלושת ה – אפים FIGHT> FREEZE>FLIGHT באימאגו אנחנו מסתכלים על איך אנחנו מתנהגים כשהמרחב הזוגי מסוכן לנו. כאן יש לי כמה סיפורים על הדמיון בינינו לבין החיות….
הבקר ראיתי בטלויזיה כתבה על ילדה ניוזילנדית ג'ינג'ית בת 14, שנתקלה בכריש, בעודה ניגשת לגלישה עם אחיה הקטן, במים רדודים. היא תארה את היצור הענקי שניצב לפנייה, מבלי שידעה בודאות מהו או מיהוא, ובלי לחשוב פעמיים היכתה אותו בחזקה בגלשן שלה.
הכתבה הזו הזכירה לי סיפור ששמעתי רק לפני כשבועיים, וזיכרון רחוק ואמיתי מעברי שלי. לפני זמן מה הייתי בקנדה, בהכשרה של מטפלי אימאגו. כאשר דיברנו שם על ההסתגלויות שלנו למצבי סכנה, סיפרה אחת המשתתפות, כי בת משפחה שלה, בעודה ילדה קטנה, הותקפה ע"י דב גריזלי בפארק ילוסטון בארצות הברית. הילדה, כנראה בשוק לא קטן, העמידה פני מתה, והדב ויתר על טרפו והלך ממנה. ואילו אני, כשהייתי בת 18 נסעתי להדריך במחנה קיץ של הקהילה היהודית של סן פרנסיסקו ביוסמיטי פארק, בקליפורניה.
באחד הימים יצאתי עם קבוצת ילדים בני 10 – 11, למקום קסום בתוך הפארק, בו ניתן היה להתגלץ' במהירות אדירה, במורד הסלעים, הישר לתוך מים קפואים. בעוד אנחנו מחרפים נפשותינו ואחורינו, ומתגלצ'ים על הסלעים החדים, פתאום אני שומעת קריאה: "אורלי, יש כאן דב!". בבהלה רבה יצאתי מן המים ורצתי אל הילדים, ואומנם כן, דב גדול (שאח"כ הסתבר שהיה בעצם דובה) טיפס לו בנחת על העץ בו תלינו את התרמיל עם כל האוכל שהיה אמור להספיק לנו לאותו היום ולמחרתו. אני כמעט מתתי מפחד, כאשר הדב היחידי שאי פעם ראיתי קודם לכן היה בגן חיות.
והילדים פרצו בקריאות (באנגלית כמובן..) "אורלי תבריחי את הדב הזה מכאן, תעשי שילך מכאן.." נראה שלא הייתה לי כל ברירה, ומפוחדת ככל שהייתי, התחלתי לצעוק על הדב הזה בכל כוחותי "לך מכאן, דב, לך מכאן.." והלא יאומן קרה, הדב נבהל מהצעקות שלי, ירד מן העץ כשהוא לוקח איתו את התרמיל שלנו, ועזב את המקום, כשכל הילדים מוחאים כפיים, ומסתכלים בי בהערצה. מסקנה מכל הסיפורים הללו: אנחנו מתנהגים כמו החיות בזמן סכנה. ואם אתם רוצים לשמוע כיצד זה מתבטא בזוגיות, אתם מוזמנים לסדנת אימאגו.