למה אנו מתקשים לאהוב את עצמנו
בזמן האחרון, מגיעים אלי אנשים שונים, שקיבלו ממורים רוחניים, מנחי סדנאות או אנשים אהובים, את המסר שבכדי להביא לשינוי בחייהם, הם צריכים בראש ובראשונה לאהוב את עצמם. על פניו, אין נכון מזה, אלא שהמשימה המוטלת עליהם, ועל כולנו, הינה קשה ומאתגרת. הסיפור הולך ככה: כשהיינו ילדים קטנים, וצרכינו לא נענו ע״י המטפלים בנו, מסיבה זו או אחרת, לא היה ביכולתנו להבין מדוע לא קיבלנו את מה שהגיע לנו לשם התפתחותנו. המוח המוגבל שלנו כילדים קטנים, פירש לפיכך את הצורך שלא נענה, כצורך רע, ואת עצמנו כרעים. כאן התחילה להתפתח מה שאנחנו קוראים השנאה העצמית. ומאז ועד היום יש חלקים בנו, שאנו לא אוהבים, ואפילו שונאים. כאן מגיעה הבעיה; איך נוכל לאהוב את עצמנו, אם אנחנו בעצם שונאים את עצמנו?
שלכם,
אורלי
כוחן של הצהרות אהבה
זכרו לומר לכל מי שאתם אוהבים, שאתם אוהבים אותו, יום יום, כמה פעמים ביום, והכי טוב: על הבוקר, ברגע שאתם פותחים את העיניים!
כוחם של המילים: "אני אוהב אותך" "אני שמח שאת/אתה בחיים שלי" "אני שמח/ה שנולדת!"
חברה סיפרה לי השבוע על מות סבתה. הסבתא האהובה, הייתה מאושפזת כשבועיים בבית החולים. החברה שלי הייתה בדיוק סופר עסוקה בזמן הזה, בדיוק לפני נסיעה לכנס, צריכה להכין הרצאות ופוסטרים, מוכרחה לסיים אלף דברים לפני שהיא נוסעת, רצה מבוקר עד ערב. כך יצא, שלא הזדמן לה לקפוץ לבית החולים. בוקר אחד בישרו לה שסבתה איננה. יום קודם עוד שאלה על נכדתה האהובה, התעניינה במה קורה בחיים שלה. לא שאלה למה איננה באה לבקר.
"נשארתי עם טעם מר וכואב של החמצה" אמרה לי החברה שלי. "כל כך אהבתי את סבתא, ולא אמרתי לה". אחר כך סיפרה לי עוד, שבעצם אולי גם קודם לא אמרה לסבתא עד כמה היא חשובה לה, וכמה היא אוהבת אותה. במשפחה שלה לא רגילים ככה לדבר על רגשות, ועכשיו היא כל כך מצטערת…
המשכנו לדבר בנושא הזה, ונזכרנו בכל הסיפורים האלו, בכל הטרגדיות של אנשים שיצאו בבוקר לעבודה, ולא חזרו הביתה, בילדים שנעלמו בטיול בארצות רחוקות, בפגעי טבע, ועוד ועוד…וחשבנו לנו, כמה חשוב לחזור ולומר לכל מי שאנו אוהבים, לומר לו שאנו אוהבים אותו, לומר לו שאנו שמחים שהוא או היא בחיים שלנו, לא להסתפק בלחשוב שאהובינו יודעים שאנו אוהבים אותם, אלא לדאוג שישמעו זאת מאיתנו.