Maya Kolman – Surrender to Love from Conversations That Matter on Vimeo.
מהי התשובה ליחסים מוצלחים? של ראיון שנתנה מיה קולמן, מאושיות האימאגו, לקראת חג האהבה, פברואר 2019
ע"פ מיה קולמן, בכירת המאמנות והמורות בארגון האימאגו הבינלאומי, אהבת אדם, אהבה של ממש לאדם והתמסרות לאהבה, מאלצות אותנו להתמודד עם פחדינו העמוקים ביותר, "הם יעזבו אותי" או "הם ימותו". לדברי קולמן, אותה אהבה ואותו קשר הם המפתח להישרדותנו כפרטים. לדבריה, יכולתנו למצוא את בן זוגנו המתאים לנו, היא טובה מאוד. מדובר בבן או בבת הזוג שימלאו אותנו, ויעזרו לנו לממש את עצמנו. אף על פי כן, החיים עם אותם בני זוג, אינם קלים בהכרח. קולמן מדגישה כי כאן נדרשת אסטרטגיה מכבדת והולמת לתקשורתו והיא עומדת על כך שקיימת אסטרטגיה כזו.
הזמנו את מיה קולמן, מומחית לטיפול ביחסים בשיטת אימאגו, להצטרף אלינו לשיחה משמעותית אודות מודל לתקשורת מעמיקה, משמעותית ואוהבת בין בני זוג.
"שיחות חשובות" היא תוכנית הנלווית למרכז לדיאלוג שבאוניברסיטת סיימון פרייזר בארצות הברית.
מראיין: ברוכה הבאה.
קולמן: תודה רבה.
מראיין: אוקיי. אגש ישירות לעניין. מדוע מערכות יחסים הן קשות כל כך?
קולמן: ובכן, אני חושבת שחלק מהקושי שבהן נובע מכך שאתה גדל ואמור להיות לך עצמי משלך, נכון? לא ניתן לתפקד בעולם ללא עצמי.
מראיין: כן, אבל זיהוי העצמי הזה הוא תהליך ארוך ומאתגר.
קולמן: כן, אבל מה שמדהים במערכות יחסים, והסיבה לכך שהן קשות כל כך הוא העובדה שכאשר אנחנו בקשר, אנחנו מתמודדים מול עצמי נוסף ויכולים לשרוד כבני אדם רק אם נהיה בקשר. לא ניתן להיצמד לעצמי ולומר, "זאת האמת, כך זה צריך להיות" ולכבד במקביל לכך את העצמי של אדם אחר. לכן, צריכים להתחיל בתהליך של "התמוססות (dissolving) בנוכחותו של אחר". יש להשלים עם קיומן של שתי מציאויות ואם האדם שאוהבים חושב אחרת לגבי דברים מסוימים, אין בכך כל פסול.
אני גם חושבת שיש לנו, בעולם המערבי, מעין תפיסה הזויה בכל הנוגע לאופן שבו צריכים להתנהל החיים. אנחנו סבורים כי הצלחה, במידה מסוימת, היא מצב שבו מרגישים טוב כל הזמן. אם אנחנו לא מרגישים טוב מבפנים, אם מוטרדים, נרגזים או עצובים, משהו לא תקין בנו, בקשר שלנו או בחיינו ולכן, איננו יודעים כיצד להתנהל עם הקונפליקט הבלתי נמנע בקשר שיכול, למעשה, ללמד אותנו דברים רבים. במקום זאת, אנחנו הודפים אותו, אנחנו מתמרמרים ומוחים כנגדו, אנחנו מפרקים את הקשר.
אהבה אמיתית לאדם היא דבר נפלא באמת וההתמסרות לאותה אהבה מאלצת אותנו להתמודד עם פחדינו העמוקים ביותר, עם האפשרות שניעזב ושמישהו ימות. זה המורה הטוב ביותר שיש לנו, אך הדבר מפחיד ביותר.
מראיין: בזמן ההסבר שלך, חשבתי לעצמי, אוקיי, חכי רגע, אני רוצה לחזור אחורה ולחשוב שוב על כך ועל כך ועל כך ועל כך, אך כשסגרת את המעגל, חשבתי לעצמי, אוקיי, את גם אומרת לי שעליי לבטוח בכך שחלק בי יתמסר לאדם אחר. ייתכן שזה מה שאנחנו רוצים לעשות, להיות מסוגלים למוטט את המרחב הזה שקיים בינינו, אבל בחיי שזה מפחיד.
קולמן: זה מפחיד ביותר מפני שבהתחלה… הרשה לי לחזור אחורה. אם גידלו אותנו להאמין שקשר הוא דבר בטוח ושהדבר הטוב ביותר שניתן לעשות כאשר נמצאים במצוקה כלשהי הוא לפנות לקשר… כדי ללמוד זאת נדרשים הורים קשובים ביותר שמעניקים את החוויה הזאת לילד. אם חווינו זאת, ההתמסרות לאדם אחר תהיה הדבר הטבעי ביותר מבחינתנו, מפני שאין פירוש הדבר שאנו נעלמים. הם הרי פינו לנו מרחב. פירוש הדבר הוא שאנו יכולים, למעשה, לקרוס אל אותו האדם, לקבל את הנחמה שאנו זקוקים לה או את הקשר שאנו זקוקים לו, ואז לקחת צעד אחורה ולחזור להיות עצמנו. הריקוד הזה, שבין היותנו בתוך עצמנו לבין היותנו בקשר, הוא הדבר החשוב ביותר שעלינו ללמוד כדי לחיות חיים טובים ביותר.
מראיין: אם אנחנו שומעים לעתים קרובות אנשים שאומרים, "הוא משלים אותי" או "היא החצי הטוב שלי" ומשתמע מכך שזה המצב הטבעי שיש להגיע אליו, האם איננו מונעים לרצות להיות שם, אך ההגעה לשם כרוכה בדרך חתחתים?
קולמן: כן. אם לא זכית בילדות מושלמת או בילדות טובה דיה, הדרך תהיה דרך חתחתים.
מראיין: למי הייתה ילדות מושלמת?
קולמן: לא פגשתי אדם כזה מעולם. אני תמיד אומרת, ורובנו לא פגשנו אנשים כאלה. כן, הדרך רצופה חתחתים רבים מפני שכבני אדם, אנו מחווטים. מוחנו מחווט לקשר.
לאמיתו של דבר, איננו יכולים לשרוד ללא קשר. אנחנו באמת לכודים מפני שאנו רוצים בכך, זקוקים לכך, אך אם חווינו חוויות שלימדו אותנו כי קשר זה דבר מסוכן… כאשר האהבה הרומנטית מסתיימת ולא נותרים בנו הכימיקלים שיסייעו לנו…
מראיין: כל אותם כימיקלים חשובים.
קולמן: כן. אנחנו חשים אמביוולנטיות לגבי: אני באמת זקוקה לך, אני רוצה להיות קרובה אליך, אך למען האמת, לא בטוח להיות איתך. אני לא יכולה להתקרב אליך.
אם כן, יש כאן תנועה מתמדת קדימה ואחורה. כשאנשים מגיעים אל הקליניקה שלי, אני תמיד אומרת שהם מעוניינים במשהו שונה. הם באמת רוצים להרגיש חיבור. הם לא רוצים להזיק זה לזה והם לא רוצים להיפגע. אף על פי כן, המצב המוכר, שאליו הם התרגלו, המצב שיגרום להם להיות בטוחים, לדעתם, קיים גם כן והוא חזק ביותר. אני רוצה משהו אחר, אך למען האמת, אני לא יכולה לתת מספיק אמון כדי להסיר את ההגנות שלי ולעשות משהו שונה. הרי אפשר להיות בקשר רק אם מוכנים לפתוח את הלב.
מראיין: אז איך אנחנו מצליחים למצוא את בן הזוג שיאפשר לנו לעשות את זה ולגלות מרכיבים בעצמנו שאנו משתוקקים ככל הנראה להבין במודע או שלא במודע?
קולמן: כן…
מראיין: האם אנחנו טובים מכפי שחשבנו בבחירת האנשים שאנו זקוקים להם או שמדובר בצירוף מקרים אקראי ומוחלט?
קולמן: זה הטבע. הטבע רוצה שבני האדם יתפקדו תפקוד מלא ויהיו מוכנים ומסוגלים לדאוג לכוכב הזה. אנחנו ממש לא מצליחים לעשות זאת. אנחנו לא מצליחים לעשות זאת מזה זמן רב. זאת הסתכלות מעט מיסטית, אך הטבע רוצה להביא אותנו למקום
שבו נוכל לגדול ולהיות האנשים שהיינו אמורים להיות תמיד.
אני מאמינה שכאשר אנו נולדים, אנו נולדים בגוף מאוד לא שלם. חותם הנשמה (soulprint) שלנו נוצר טרם לידתנו והעולם זקוק לחותם הנשמה הזה. הוא צריך שנהיה חלק ממנו והורינו אינם מצליחים במיוחד לעזור לגוף התלותי הזה להתפתח כך שיוכל לבטא את חותם הנשמה הזה. הטבע מציב אותנו…
כילדים, אנחנו מאוד חסרי אונים, נכון? הטבע מעוור אותנו באמצעות כוחה של האהבה הרומנטית. אנחנו נימשך אך ורק לאנשים שיוכלו ליצור מחדש בעבורנו חלק מהסיוט של ילדותנו וגם חלק מהדברים הטובים כך שנוכל להתמודד שוב עם האתגרים האלה. עם זאת, תוצאת ההתמודדות תהיה שונה הפעם. נתמודד כבוגרים ויחד עם בן הזוג.
אני יודעת שאנשים שומעים זאת וחושבים לעתים, אלה החדשות האיומות ביותר ששמעתי אי-פעם. "חשבתי שבחרתי באדם הזה במודע". לא, זה לא היה במודע. התהליך היה לחלוטין לא מודע.
חשוב על כך. חשוב על כל האנשים שדחית בדרכך לבן הזוג המסוים הזה. זה לא שיש רק אדם אחד, אבל אתה תימשך לאדם שיוכל ליצור מחדש כמה מהחוויות האלה כך שתוכלו להתמודד איתן ולהגיע באמצעותן לריפוי ולצמיחה.
מראיין: אז יודעים זאת באופן אינסטינקטיבי. זאת פעולת הטבע. אנחנו בוחרים באדם שיעזור לנו להשלים את המסע למימוש עצמי.
קולמן: לחלוטין.
מראיין: באמת? אז לא מדובר במין? אולי זה חלק מהעניין.
קולמן: ככל שהכימיה בין בני הזוג חזקה יותר, כך עולה הסיכוי שבן הזוג הוא האדם שיוכל ליצור את האתגר הזה בעבורך. אנחנו חושבים שבני הזוג שלנו נועדו לספק מענה לצרכינו, אבל אין זה כך. הם נועדו להאיר את המקומות שבהם איננו שלמים, למקד את תשומת הלב בהם ולעזור לנו להתקדם לעבר שלמות.
לשם כך נדרשים בוודאי כלים ועזרה, אך זה, למעשה… זה נשמע בלתי אפשרי, אבל זה אפשרי. צריך להכיר בכך שלמידת ההתמסרות לאהבה היא מסע שנמשך כל החיים.
מראיין: מדברייך משתמע שהמסע הזה הוא מפחיד.
קולמן: נכון. זה מסע מפחיד. זה הדבר הקשה ביותר שעושים בחיים, אך מבחינתי, זה הדבר היחיד שמשתלם לעשות. לא נוכל לחיות חיים טובים בלעדיו.
מראיין: דיברת על כך שבן הזוג חושף את "הצד האפל" שבך או את החורים בהוויה שלך, שאותם יש לתקן או למלא.
קולמן: נכון.
מראיין: האם, מטבע הדברים, לא עולים כאן כל מיני ענייני שליטה, קונפליקטים ומגוון רחב של דברים נוספים?
קולמן: בהחלט.
מראיין: איך מתחילים להתייחס לכך? בהתחלה אפילו לא מודעים לכך. איך מפתחים מודעות לכך? וכאשר ישנה מודעות, איך מתקדמים הלאה?
קולמן: ובכן, אוכל לספר לך מעט מהסיפור שלי. עד שהבנתי כי מאבק הכוח הוא תוצר טבעי של אהבה רומנטית ואמור להתרחש, היה לי קשה מאוד. הייתי מאוהבת עד עמקי נשמתי בברברה וחשבתי שאהיה מאושרת עד יומי האחרון מפני שכל אותם כימיקלים נפלאים זרמו בגופי. האמנתי שהקשר איתה יהיה שונה מאוד מכל מערכת יחסים אחרת שנכשלה ואז, כשהגענו למאבק הכוח, הייתי ממוטטת כי חשבתי, "רגע, זה אמור להיות אחרת". בהמשך שמעתי את הרצאתו של ד"ר הנדריקס על מאבק הכוח ועל כך שזה המקום המושלם שבו ניתן להיות כדי להגיע לתחושת שלמות ושיש דרך, שישנם דברים שאפשר לעשות. זה לא חסר תקווה. במאבק הכוח כואב לנו כל כך מפני שאיננו יודעים כיצד לחזור לקשר. אנחנו פשוט יושבים במקום האומלל שלנו, נקרעים שוב ושוב ושוב ובסופו של דבר, רבים פשוט מתייאשים.
מראיין: האם מאבק הכוח עוסק באמת בשאלה "מי יהיה בן הזוג הדומיננטי בקשר"?
קולמן: לא כל כך ב"בן הזוג הדומיננטי", אלא ב"מי יתקיים?". ראה, אם גדלת במשפחה, שהיה בה איום בכל פעם שלא פעלת באופן שבו המשפחה פעלה והייתה מציאות אחת בלבד, אתה מתחיל להבין, בשעה שהכימיקלים מתחילים להתפוגג בגופך, שאתה חי עם אדם אחר שיש לו רעיונות אחרים והשקפה אחרת על העולם. שניכם תילחמו עד חורמה כדי להשיג אחת משתי תוצאות – או "אני ואתה זה אחד ואני האחד" או "אני ואתה זה אחד ואתה האחד". אני עלולה להתמוטט, אבל אם אתמוטט, לא תהיה מרוצה כל כך…
מראיין: האם אלה שתי האפשרויות היחידות? האם לא תיתכן אפשרות שלישית, כגון… ובכן, "אני ואת נמצאים באותה הקלחת, אבל אנחנו…"
קולמן: נכון שזה היה יכול להיות נחמד? אבל לא, אנחנו לא מגיעים לשם, למרבה הצער.
מראיין: אני רוצה להגיע לשם.
קולמן: אני יודעת. אני יכולה לומר לך כיצד לעשות זאת. אני יכולה לומר לך כיצד עושים זאת וזה מה שהיה… דרך אגב, אני קצת חרדה… לא חרדה, אבל מדאיג אותי שאנשים חושבים שזאת הדרך וזה "האור בקצה המנהרה".
אני רוצה שיידעו שאני יהודייה ולא יכולה לעסוק בפעילות מיסיונרית, אבל אני יודעת, כמי שעשתה זאת בקשר שלה וסייעה לאלפי זוגות, שאם מתחייבים לכך, שאם עושים זאת, זה יהיה באמת הדבר הקשה ביותר שעשית אי-פעם, אך התוצאות תהיינה טובות ואדירות. חשוב מכך, העולם צריך שנעשה זאת מפני שמדובר בהרבה יותר מזוגות.
מראיין: האם זה מה שקדם לתרפיית האימאגו?
קולמן: הרעיונות של תרפיית האימאגו, שדרך אגב, אם יורשה לי לומר, מאגדים טיפולים אחרים רבים באריזה יפהפייה… זאת לא תיאוריה בלבד. האימאגו מציע דרך ספציפית לדיבור ולהקשבה. הדרך הזו מסייעת לאדם להתחיל ולהשלים עם העובדה שהוא חי עם אדם נוסף ולא רק להשלים עם קיומו של האדם הנוסף…
מראיין: האם איננו אמורים לאהוב אותם ולא רק להשלים עם קיומם?
קולמן: כן. בסופו של דבר, כן, אבל מדובר בהשלמה עם החוויה הפנימית הזאת שבך, שהאדם שעמו אתה חי הוא שונה ושאין כל פסול בכך. זה פלא, זאת מתנה מפני שאפשר ללמוד כל כך הרבה דברים ולראות את העולם בשני "משקפיים" שונים, בניגוד ל"משקפיים" האישיים והמוגבלים שלנו.
אנחנו צריכים למצוא דרך שבה נאט את האופן שבו אנו מתקשרים זה עם זה כדי להצליח באמת להתחיל ולהשלים עם הדבר. הרי אף פעם לא מדובר באדם השני.
מראיין: לא, זה משהו פנימי, זה בתוך תוכנו.
קולמן: בדיוק. אנחנו צריכים ללמוד כיצד לחיות בגוף שלנו וללמוד לשאת רגשות קשים בלי לתקוף אדם אחר או את עצמנו. זה חלק… מה שאני אוהבת בתהליך הזה הוא העובדה שהוא מאט את תגובותיי ומפריע להרגלי שיחה פסולים, שאני טובה מאוד בהם. הוא עוזר לי לראות מיהי באמת ברברה ממקום של שקט, בלי לתת פירושים משלי, בלי לנתח ובלי השלכות מצדי. היא אדם מעניין ביותר והיא שונה מאוד ממני, אבל אם אהיה מחויבת לכך שהיא צריכה להיות בדיוק כמוני כדי שנחוש בטוחות, אפסיד הרבה מאוד.
מראיין: ברור שלא ניתן לתאר את שיטת האימאגו בשתיים-שלוש דקות בלבד ובכל זאת, תארי לנו אותה בשתיים-שלוש דקות כי אני רוצה להצליח לדבר מעט על התהליך שמאפשר לך ליצור סביבה של תקשורת מקבלת ופתוחה לקליטת רעיונות.
קולמן: כן. אוקיי.
מראיין: סביבה שבה אפשר לעשות את מה שמאפשר למידה, גדילה והתפתחות יחד.
קולמן: אוכל לתת לך תיאור במשפט אחד.
מראיין: אוקיי.
קולמן: בהתאם לתיאוריית האימאגו, קשרי אהבה שמתאפיינים במחויבות הדדית הם הדרך היעילה ביותר לסיומם של עניינים בלתי פתורים מהילדות, לצמיחה של האדם לאדם שהיה אמור להיות ולתרומה לעולם בהתאם לצרכיו. במילים אחרות, האדם הופך פחות שקוע בעצמו.
אתה יודע, אמרת קודם לכן משהו לגבי ההשפעה. מדובר כאן במודעות לאופן שבו האדם משפיע על העולם כך שניתן יהיה להשתמש בהשפעה הזו כראוי ולא באופן הרסני.
אם הייתי צריכה לומר זאת בפשטות רבה, קשרי האהבה היעילים ביותר, המתאפיינים במחויבות ההדדית הרבה ביותר, הם הדרך היעילה ביותר לסיום עניינים בלתי פתורים מהילדות ולצמיחה של האדם למי שהיה אמור להיות.
מראיין: אז את יכולה, בעצם, לומר לבת הזוג שלך, "את משלימה אותי".
קולמן: כן.
מראיין: ולהתכוון לכך ולהרגיש את זה.
קולמן: כן. "את האדם שיכול לעזור לי להפוך לאדם שהייתי אמורה להיות ואני יכולה לעזור לך באותו האופן."
מראיין: נקודת התחלה, נקודת סיום ודרך קשה ביניהן.
קולמן: כן.
מראיין: מהו התהליך?
קולמן: ראשית…
מראיין: מהו התהליך שיוכל לעזור לנו "להחליק" את זה מעט?
קולמן: למען האמת, התהליך הוא די יוצא דופן. אדבר בשני כיוונים שונים. ראשית, התהליך נקרא "הדיאלוג ההתכוונותי" או "דיאלוג האימאגו". תוכל לקרוא לו בכל אחד מהשמות. אני אוהבת את המילה "התכוונותי" מפני ש…
מראיין: מדברים מתוך כוונה מסוימת.
קולמן: מדברים מתוך כוונה מסוימת.
מראיין: כן.
קולמן: אתה הופך מודע להשפעה שלך. אתה יודע מה ברצונך ליצור עם האדם הנוסף ואומר במודע, "כיצד עליי להתנהג כדי לסייע לקשר הזה להתקיים?". אני לא יכולה לומר לך כל דבר. אני צריכה לחשוב על מה שיעזור לך להתקרב אליי כך שהאינטראקציה בינינו תהיה האינטראקציה שאני כמהה אליה.
את הדיאלוג ההתכוונותי משננים בעל פה בהתחלה מפני שהוא שונה מאוד מהאופן שבו אנו מתקשרים. חשוב מאוד לזכור שרק אם אנחנו מאיטים, אנחנו יכולים להפוך להיות התכוונותיים. לדוגמה, אני מסתכלת עליך עכשיו ומודעת אליך מפני שאני מאיטה את הדיבור שלי.
אם המהירות שלי היא 145 קמ"ש, אני לא יכולה לראות אותך. אני כל כולי לכודה בדיבור שלי. לכן, האטה מסייעת לזוגות לפגוש באמת זה את זה. לאמיתו של דבר, קשה מאוד לומר לאדם דברים איומים כשמסתכלים לו בעיניים. אנחנו בדרך כלל רבים ברכב או כשכל אחד מבני הזוג נמצא בקומה אחרת בבית.
זה מאפשר לי באמת לעצור, להביט ולראות כיצד המילים שלי והבעות הפנים שלי משפיעים עליך מפני שהאמת היא שכאשר אנחנו בקשר עם אדם מסוים, עם בן זוג שמחויב כלפינו, דעתו לגבינו, דעתנו לגביו ורגשותינו כלפיו – לכל אלה יש השפעה עצומה.
מראיין: אז מתחילים בכך שמביטים זה בזה.
קולמן: כן. מדובר כאן ב"עין אל עין, אני אל אני (me to me) ולב אל לב". אנחנו אומרים שנכנסים למצב מסוים.
מראיין: אז בני הזוג יושבים ממש זה מול זה משני עבריו של השולחן.
קולמן: בלי שולחן.
מראיין: אה, בלי שולחן.
קולמן: כן, ובמרחק שמתאים להם. עכשיו, קשר עין הוא דבר מעניין. צריך לאפשר… ישנם אנשים שצריכים להסיט את מבטם כדי לווסת את עצמם וזה בסדר. לא מדובר בנעיצת מבט. מדובר במפגש ואז, כדי שזה באמת יצליח, האדם שמדבר חייב לדבר ממקום של התבוננות עצמית.
אנחנו מחפשים את המקום הפגיע, שהוא המקום שבו אנשים מתחברים באמת, אך פעמים רבות קורה שהמילה "פגיע" מבהילה אנשים מפני שנראה שהיא קשורה לחולשה ואני לא יודעת… אבל "התבוננות עצמית" זה פשוט יותר.
מראיין: כן. האם לא היה זה קרל רוג'רס, שאמר לנו שהאישי ביותר הוא האוניברסלי ביותר?
קולמן: לחלוטין. וגם הדבר המחבר ביותר.
מראיין: כן. לכולנו יש רגשות כאלה.
קולמן: כן. הכוונה ב"התבוננות עצמית" היא לכך שאני מדברת על עצמי, מאיטה, לא תוקפת אותך, מדברת על התגובתיות שלי ואומרת, "וואו, מה יוכל לקרות אצלי כדי שאהפוך שקופה בפניך ותוכל להבין מדוע אני מגיבה אליך כפי שאני מגיבה?". זה תפקיד השולח.
לגבי האדם שמקשיב, הוא ממש ממקם את עצמו כאן. זה כאילו… אני אוהבת להקשיב מפני שזה הזמן היחיד שבו אני מתרחקת מהתודעה שלי, כלומר, זה הזמן היחיד… זה כמו מדיטציה. התודעה שלי שקטה מפני שאני מתמקדת בך ויוצרת מרחב קיום בשבילך ללא פירושים או ניתוח מצדי ובלי ההשלכות שלי.
במובן מסוים, כתינוקות, ההורים שלנו, אם הם טובים, מעניקים לנו שיקופים שמאפשרים לנו להתקיים. הם שמים את העצמי שלהם בצד, שוכחים את צורכיהם ומתמקדים במה שהתינוק צריך. מתי הוא צריך לאכול? הוא הרי לא יכול לומר לנו את זה.
למרבה הצער, איננו מקבלים את השיקופים הנדרשים לנו כדי להתקיים. אנחנו במעין "חצי אינטגרציה" וכשאתה מעניק שיקוף לבן הזוג שלך, אתה מסייע לו להפוך למי שהוא ללא הפרעה.
התהליך אינו מצליח, מן הסתם, כאשר בני הזוג מאשימים זה את זה, מביישים זה את זה ומותחים ביקורת זה על זה. זה לא העניין. כשאתה מדבר, אתה צריך להיות מוכן לבחון את מה שמתרחש בתוכך בעוד האדם השני צריך להיות מוכן לשתוק בהתחלה. אני גם חושבת שעד יכול לעזור מאוד בהתחלה.
מראיין: אז לדברייך, האדם צריך ממש להיות נוכח והעד עוזר לו לוודא שלא יסטה מהמסלול. אבל כיצד מאשרים לאדם שדבריו נשמעו? זה הרי חשוב ומהותי ביותר, נכון?
קולמן: כן.
מראיין: "אני אומר לך דברים, אבל את לא מקשיבה לי".
קולמן: נכון. קרה שבני זוג הגיעו אליי, הרגישו שמעולם לא הקשיבו להם ולאחר פגישה אחת, וזה נדיר, אני מודה… בוא נאמר שמישהו שם פרץ בבכי ואמר, "זאת הפעם הראשונה שבה אני מרגיש ששמעו אותי" כשכל מה שהאדם השני עשה היה לשקף ולסכם אותו.
עכשיו, יש שני חלקים נוספים בדיאלוג הזה: תיקוף ואמפתיה. גם הם חשובים מאוד היות שבתיקוף אני מעכלת את מה שאמרת ואומרת, "אתה יודע? דבריך הגיוניים. הגיוני שלפי דעתך, A שקול ל-B ול-C." לא מדובר כאן בהסכמה. מדובר בכך שאני יכולה לשבת כאן, לא לוותר על עצמי ועדיין להבין שאתה מסתכל אחרת על העולם ואינך משוגע.
מראיין: כשצפיתי בך בעת שהדגמת זאת על הבמה, לפני כמה ערבים…
קולמן: כן.
מראיין: שיתפת במשהו והשותפה שלך הגיבה, "מה ששמעתי שאמרת הוא…".
מה שעניין אותי מאוד בסוף היה השאלה "האם הבנתי נכון?".
קולמן: בדיוק.
מראיין: יש כאן אישוש.
קולמן: כן.
מראיין: ואחר כך נאמר, "האם יש…"
קולמן: "האם יש לך עוד?"
מראיין: "האם יש לך עוד?" את ממש מעניקה לאדם הזדמנות להיות הוא עצמו, לשתף ולדעת ששומעים אותו.
קולמן: בדיוק. אני רוצה לספר לך סיפור משעשע. הלכתי פעם במסיבה והייתי תשושה לחלוטין. לא רציתי… פשוט לא יכולתי לדבר על עצמי. הקשבתי בצורה זו לכל מי שהיה במסיבה והתגובות שהמארחת קיבלה לגביי היו, "היא אדם כל כך מעניין". הסיבה לכך היא שאנשים זקוקים נואשות לכך שפשוט ישמעו אותם.
מראיין: נכון.
קולמן: והם לא ידעו דבר לגביי, אך עצם הרצון שלי לשמוע אותם…
מראיין: נכון שהיה לגלן קמפבל שיר, "Everybody's Talkin' At Me" ("כולם מדברים איתי בלי שיהיה אכפת להם מדבריי")?
קולמן: כן.
מראיין: "אני לא יכול לשמוע אותם…"
קולמן: כן. "כולם מדברים איתי…" אני זוכרת את השיר הזה.
מראיין: לצערי, זמננו תם וזה מנוגד לכל מה שאנחנו מדברים עליו.
קולמן: כן.
מראיין: אבל נסתפק בכך שאנשים קיבלו מושג כלשהו לגבי מה שניתן לעשות ובנוגע לכלי לתקשורת שהם יכולים ליישם ועשוי להיות יעיל ביותר.
קולמן: כן.
מראיין: אני מאוד מודה לך על כך.
קולמן: תודה רבה לך.