Psychotherapy Networker September/October 2011 בעוד שהמדיטציה נחשבת בדרך כלל לפעילות הנעשית ביחידות, ברוס ופרנסין קפושטס, שני מטפלי אימאגו בכירים, מגלים כי דיאלוג האימאגו, בו הם משתמשים ומלמדים זוגות במשך שנים רבות, הוא למעשה צורה של מדיטצית מודעות – Mindful Meditation הדדית והתייחסותית. (תורגם מאנגלית ע"י אורלי ורמן).
לפני כמה שנים, מצאנו את עצמנו בכנס: "הלב החכם והמוח המודע" (The Wise Heart and the Mindful Brain), שארח את המומחה הנוירוביולוגי דן סיגל, והמורה הבודהיסטי הידוע ג'ק קורנפלד. אנחנו מטפלים זוגיים שנים ארוכות, ובאנו לכנס מתוך התעניינות בתובנות שהנוירוביולוגיה יכולה לתרום למקצוע הטיפול. החלק של ה"לב החכם" והמדיטציה, לא ממש משך אותנו. ידענו שצורות שונות של מדיטציה, נעשו מאוד פופולאריות כתוספת לפסיכותרפיה בעשור האחרון לערך, אבל לא עשינו זאת אף פעם בעצמנו.
כמו הרבה מטפלים פעילים, אמרנו לעצמנו שפשוט אין לנו זמן ללמוד מדיטציה. בנוסף לזה, גם לא היינו בטוחים שיש לכך רלוונטיות לעבודה שלנו עם זוגות. אי לכך, היינו מוכנים לשאת את החלק של המדיטציה בתוכנית, ובלבד שנוכל לזכות בזהב של התובנות הנוירוביולוגיות. מרבית היום הראשון עסקה ביתרונות הידועים של המדיטציה: היא יכולה לעזור לאנשים להירגע, להיעשות פחות תגובתיים והגנתיים, יותר פתוחים, מקבלים ובעלי חמלה הן לעצמם והן לסובבים אותם. הגילויים האמיתיים עבורנו, הגיעו כאשר סיגל נתן את ההסבר שלו להשלכות ההתפתחותיות והנוירוביולוגיות של "תרגול מודעות" ((MINDFULNESS PRACTICE. למדנו לדוגמא, מהו המכניזם המאפשר לתרגיל הנפוץ ביותר של תרגול המודעות – התרכזות בנשימה – להרגיע ולהשקיט אותנו בשעת לחץ.
כשם שסיגל מסביר זאת, המוח האנושי התפתח כ –"מכונת ציפייה" והוא סורק ללא הרף את הסביבה, על מנת לזהות איומים צפויים, ולהגביר את יכולתנו לשרוד. בני האנוש הקדמונים יכלו להירגע, רק כאשר הסביבה נראתה והרגישה לגמרי בטוחה. האתגר עבור רבים מאיתנו במאה ה – 21, הוא ששכחנו, או שאף פעם לא למדנו, כיצד לכבות את תהליך סריקת הסכנות הזה. תרגול מודעות יכול לתת לנו דרך להגיע לכך. כאשר אתה מתרכז בנשימה הנכנסת פנימה, אתה יכול לצפות בוודאות ובביטחה לנשיפה החוצה שתגיע אחריה., ושוב לפנימה והחוצה וחוזר חלילה. נשימה הינה צפויה, וכך גם החיים באותו הרגע, נעשים צפויים ובטוחים.
במהלך מדיטציה, כאשר מחשבות רנדומליות חודרות אל המודעות שלנו, אנחנו נותנים להן שם: "מה אני עושה היום בארוחת ערב?" "מעניין למה הבוס שלי לא אוהב אותי" – ואז אנו נותנים להן ללכת, ללא שיפוטיות. משם אנחנו חוזרים בתשומת לב מלאה לדפוס החזרתי והצפוי, של שאיפה ונשיפה. אנו חוזרים על התהליך הזה שוב ושוב. ההתרחקות מהעולם החיצוני, וההתמקדות על הבפנים ועל הנשימה, מרגיעים את המערכת הלימבית, מערכת האזעקה של המוח, ויוצרים תחושת מקלט בטוח באמצע הסערה.
למדנו גם שההתמקדות בפעולה המוטורית-סנסורית הזו שסיגל מכנה "Immediate-next-of-now" כמו הנשימה, מפעילה את האונה הקדמית של המוח שלנו, שהיא החלק הביצועי של המוח. האזור הזה, אומר סיגל, חיוני למצבים הרגשיים ולהתנהגויות, שכל המטפלים רוצים לעורר אצל הקליינטים שלהם: תקשורת מכווננת, איזון רגשי, יכולת לשאת פחד, גמישות בתגובה, תובנה, אמפאטיה, וויסות הגוף, שיפוט מוסרי ואינטואיציה. סיגל מתייחס למצבים האינטגרטיבים הללו של המוח, כ: "The Magic Nine".
נראה כי מנגנון מוחי מרכזי הנדרש כדי לחוות את התשעה הקסומים הללו, הוא ירית נוירוני המראה שהתפרסמו מאוד לאחרונה, המאפשרים לנו לדעת באינטואיציה מה שאנשים אחרים מתכוונים לעשות. כשם שחוקרי המוח החלוצים גילו לפני כמה שנים, שכאשר בני אדם, קופים וכנראה גם חיות אחרות, רואים אחרים עושים משהו, שהם יכולים לצפות את ההתנהגות שתבוא אחריו, נוירוני המראה יורים, מפעילים את האונה הקדמית, כאילו שהם בעצמם היו עושים את המעשה הזה. לדוגמא: כשקוף צופה בחוקר, או בקוף אחר, מקלף בננה, האונה הקדמית מופעלת אצל הקוף הצופה, כאילו שהוא גם עומד לאכול בננה. באופן דומה, אם תסתכל במישהו המרים בקבוק מים בכדי לשתות, נוירוני המראה יורים, מפעילים את האונה הקדמית, כאילו שאתה עצמך עומד לשתות, ויתכן שאפילו תרגיש צמא. כך שכאשר אנחנו מתכווננים לאדם אחר, סביר להניח שאותו אדם, ירגע ויתכוונן אלינו.
במחצית היום השני של הכינוס, הגיע רגע האאורקה, רגע הגילוי: פתאום פרנסין התכופפה לפנים ולחשה לי: "אוי מיי גוד, מה שאנחנו עושים עם זוגות במשך עשרים השנה האחרונות, הוא סוג של מדיטצית מודעות! ( Mindful Meditation)". נורה דומה נדלקה גם בראשי.
באותו יום, בעודנו שומעים דיון על תרגול מודעות שטרם שמענו קודם לכן, התחלנו לראות קשר בין מה שתרגול מודעות מנסה להשיג, לבין מה שאנחנו שואפים להגיע אליו עם הזוגות שבטיפולנו. בתקופות ובזמנים של מתח גבוה – כמו בזמן מריבה של הזוג הממוצע – כשמתלהמות הרוחות והרגשות, בני הזוג מתחילים בדרך כלל להגיב בכעס ובפחד, כאשר הם מזיקים לעצמם, לבני זוגם ולקשר שלהם.
בגישת הטיפול ההתייחסותי של האימאגו, שאנו עובדים לפיו, המפתח לעזור להם למנוע את ההידרדרות, היא ללמד אותם צורה איטית ומדודה של דיאלוג. זה מצריך הרבה ליווי ותרגול, אבל שמנו לב במשך השנים, שזוגות המשתמשים בדיאלוג האימאגו באופן קבוע, מרגישים בטוחים יותר ופחות תגובתיים, אפילו ברגעים של קונפליקט ואנטגוניזם הדדי.
ככל שהרבינו לחשוב על כך, יותר ויותר התחלנו לראות שהתרגול הדיאלוגי הזה, מאפשר לזוגות חלק מאותם היתרונות של תשעת הקסמים המובאים במדיטציה של סיגל. ההבדל העיקרי כמובן הוא, ששני אנשים עושים את התהליך הזה יחד. רוב האנשים העוסקים במדיטציה, עושים זאת למעשה לבדם, אפילו אם הם נמצאים באשראם, בחברת אנשים נוספים, ונהנים מן האנרגיה המשותפת. מה שנראה ייחודי לדיאלוג האימאגו, הוא בכך שמדיטציה של מודעות מגיעה הישר לתרגול בקשר הדדי. בן הזוג מתמקד במילותיו של האחר באופן בלתי שיפוטי, ולא בנשימה או במנטרה. התהליך המדיטטיבי ההתיחסותי הזה, מפתח הרבה מאוד ביטחון, כך שבני הזוג יכולים לאפשר לעצמם להיות לגמרי פגיעים זה בחברת זה.
בכנס הזה, הגענו להכרה, שמבלי ששמנו לב לכך, לימדנו זוגות לשכפל את חווית ה – "Immediate-next-of-now" של הנשימה. במקום להתמקד בנשימה שלהם, פנימה והחוצה, הם מתרכזים אחד בשני, ובמהלך הדיאלוג, הם מעורבים בתהליך פורמאלי של שיקוף הדדי ויצירת ביטחון ע"י רצף של התנהגויות צפויות. בדיאלוג האימאגו, הזוג עושה שלושה דברים: שיקוף ( לחזור באופן מדויק על הדברים, עד שהשולח מרגיש בטוח ונשמע באופן העמוק ביותר), אישוש ( לתת לשולח לדעת שמה שאמר הינו ברור, שנקודת המבט שלו בעלת ערך, ובעלת הגיון), ואמפאטיה ( לנסות לקחת את עמדתו של האחר, ולשער מהם הרגשות שהוא או היא מרגישים באותו הרגע).
מטרת התהליך הזה היא לעשות מעבר מעמדה כועסת ותגובתית, לעמדה רגועה, מקבלת ומקשיבה. כשאתה בתפקיד המיכל/המקבל, לומד לשקף מה שהשני אומר באופן ניטראלי ומקבל, ולומד לאשש ולתת אמפאטיה, אתה ככל הנראה מפעיל את אותם האזורים במוח, האונה הקדמית, כשם שעושה מדיטצית המודעות.
ללמוד להישאר נוכח וממוקד במילים של בן הזוג שלך, גם כאשר כל נים בגוף שלך רוצה לצעוק: " די! עצור!, אני לא רוצה לשמוע את זה. זה לא נכון. זה לא איך שזה היה. אתה לא הבנת כלום." , מהווה תרגול מדיטטיבי רב עצמה. המבניות מביאה לביטחון.
להלן דיאלוג אימאגו שהיה בינינו לא מזמן. הדבר הראשון שקורה, הוא שהשולח מתאם פגישה. חשוב לקבוע פגישה כזאת, כך ששני הצדדים בדיאלוג יוכלו להישאר בתוך המבנה. כשהלכנו יחד, פרנסין פנתה אלי: "הייתי רוצה לקיים דיאלוג אימאגו, האם זה זמן טוב עבורך?".
זה קבע אותה כדוברת, ואפשר לי רגע למקד את עצמי, ולעבור למצב של הקשבה. בדרך כלל הזוג יושב פנים מול פנים. אנחנו בד"כ מדברים תוך כדי הליכה, או כאשר אנו נוהגים במכונית. "זה זמן טוב עבורי" אמרתי.
ברגע שהדיאלוג מתחיל, השלב הראשון הוא השיקוף. בן הזוג השולח מתאר מה מפריע לו, והשני משקף מה ששמע. פרנסין התחילה בכך שאמרה: "הייתי רוצה שנדבר על זה שלקחת "יום חופש" ממני בפריז בשבוע שעבר". חזרתי על מה שפרנסין אמרה: "את רוצה לדבר על כך שלקחתי יום חופש ממך, בפריז בשבוע שעבר." חזרתי על מה שפרנסין אמרה מילה במילה, כשאני הופך רק את כינויי הגוף, כדי שהיא תוכל להישאר רגועה, ביודעה מה הולך לקרות. המבנה הזה הוא מה שעוזר לה להרגיש בטוחה. לעיתים קרובות המיכל יכול להתפתות לשנות את אשר שמע, ולתת פירוש למה שנאמר, או לומר אותו במילים "טובות" יותר. זה רק יגרום ל"ידיעת הצפוי לקרות" להתערער, ולשולח להרגיש חוסר ביטחון. הקליינטים לומדים לתת סימן – להרים יד אם הם יושבים אחד מול השני, או ללחוץ בעדינות את ידו של השני, אם הם בהליכה, בכדי לבקש מהשולח לעצור לרגע, כך שהמיכל יוכל לשקף מילה במילה.
"הרגשתי ממש נורא. הרגשתי מוענשת" , פרנסין המשיכה. לחצתי בעדינות את ידה כדי לסמן פאוזה. "הרגשת ממש נורא. הרגשת מוענשת" חזרתי. כך המשכנו את הדיאלוג, שבו פרנסין הבהירה את עמדותיה, כשאני מידי פעם לוחץ את ידה בכדי להאיט את התהליך מספיק, כך שאוכל באמת לשמוע ולשקף את כל מה שהיא אומרת. המהות של חוסר הנחת שלה, הייתה שבכך שלקחתי יום לעצמי, גרמתי לה להרגיש, שאני תמיד בוחר את סדר היום, ושביום הספציפי הזה הענשתי אותה על כך שלא רצתה לעשות בדיוק מה שאני רציתי בו.
כמי שנולדה והתחנכה בצרפת, פרנסין הוסיפה בנקודה הזו: "אתה לא מלך צרפת, אתה יודע. מזמן גמרנו עם המלכים". טיפה לאחר מכן, היא התחילה לבכות, והוסיפה: "הרגשתי מולקית כמו ילדה". התחושה הביאה חזרה זכרונות של ילדות בלתי מאושרת עם אמא מאוד מאשימה ומענישה "היא אמרה כמה פעמים שהיא הולכת להרוג אותי ואת עצמה, שתינו נלך לגיהינום, וזו תהיה אשמתי." המשיכה פרנסין. עכשיו היא הרגישה שקשה לה לסמוך עלי – היא לא ידעה מה שעשיתי כל היום. לחצתי את ידה לאחר כל משפט, ושיקפתי בחזרה בדיוק מה שאמרה.
מאוחר יותר, לאחר שפרנסין הייתה בשקט לרגע, שאלתי אותה: "האם יש עוד משהו שאת רוצה לומר בעניין הזה?" כאשר אמרה:"לא, לא עכשיו", המשכנו לשלב הבא, האישוש, שבו סיכמתי את מה שסיפרה לי ובדקתי אם שמעתי נכון. כאשר פרנסין אמרה שכן, המשכתי: "אני עוקב אחרי מה שאמרת. נקודת המבט שלך חשובה ובעלת ערך עבורי, ואת הגיונית בעייני".
בשלב הבא, האמפאטיה, אמרתי: "אני משער שאולי הרגשת כועסת, נטושה ונבגדת עקב כך. האם זה מה שהרגשת?".
פרנסין אמרה:"כן, הרגשתי כועסת, ננטשת ונבגדת. עכשיו אני מרגישה נשמעת ורגועה". שיקפתי שוב את המילים שלה. סיימתי כאשר אמרתי: "אני יכול לראות איך את יכולה להרגיש כך".
בדיאלוג האימאגו תמיד ישנה תגובה, אשר מוכרחה להיות באותו הנושא. כדי לתת תגובה טובה צריך תרגול. הגנתיות, או סגירת חשבונות לא תבאנה תועלת. שתי דרכים טובות להתחיל תגובה הן לקחת אחריות על מה שאתה יכול, או לומר משהו כמו: "דבר אחד שנגע בי במה שאמרת זה…" מכיוון שזה חשוב שכל חלק של הדיאלוג יהיה מובנה באופן ברור, התחלתי בלומר: "אני רוצה להגיב עכשיו", פרנסין ענתה: "אוקיי".
בשלב התגובה, השולח שוב משקף, אבל הפעם פרנסין הייתה זו ששיקפה. אמרתי: "אני ממש שמח שהזמנת אותי לדיאלוג. הרגשתי שאת קצת מרוחקת לאחרונה". אחרי לחיצה בידי, פרנסין חזרה על דברי, כאשר היא הופכת את כינויי הגוף: "אתה ממש שמח שהזמנתי אותך לדיאלוג. הרגשת שאני קצת מרוחקת לאחרונה". בשלב הזה של הדיאלוג, אמרתי לפרנסין, כאשר המשפטים שלי מתווכים ע"י לחיצות היד שלה, בכדי לאפשר לה לשמוע את כל מה שאני אומר, אמרתי לה שהדמעות והכאב שלה נגעו בי, ושיכולתי לראות עד כמה נפגעה, ועד כמה רצתה להרגיש מחוברת אלי. לאחר מכן הסברתי, כאשר פרנסין משקפת מילה במילה, שביליתי את היום הזה לבדי, עבדתי על המאמר המשותף שלנו, התעסקתי קצת בבורסה, והלכתי לראות את סרטו של וודי אלן חצות בפריז.
הוספתי שאהבתי את הסרט, ושרציתי מאוד לראות אותה שם איתי. "היו בסרט מקומות ומוזיאונים, בהם ביקרנו רק יום קודם לכן". אחרי לחיצה בידי, פרנסין שיקפה: "היו בסרט מקומות ומוזיאונים, בהם ביקרנו רק יום קודם לכן". אח"כ לחצה את ידי ואמרה: "חכה רגע, אני צריכה להרגיע את עצמי". אחרי שלקחה רגע למקד את עצמה, התחלנו שוב. אני אמרתי שהיום הזה לבדי היה מועיל עבורי. שהיינו כל הזמן ביחד, יום ולילה במשך שלושה שבועות, במשך סיבוב הסדנאות שלנו באירופה, והתחלתי להרגיש תחושה לא נוחה של סימביוזה איתה. "אני חושב שהייתי קצת בוטה, ואני מיצר על כך, אבל היכולת להיות לבד, הייתה ממש טובה לי" הוספתי, ופרנסין שיקפה. פרנסין אז אוששה את דברי, בכך שסיכמה אותם, שאלה אותי אם שמעה נכון, וכשאמרתי שכן, אמרה לי: "נקודת המבט שלך חשובה ובעלת ערך עבורי, ואתה הגיוני בעייני". פרנסין המשיכה עם מתן אמפאטיה באומרה: "אני מתארת לעצמי שמה שהרגשת ואתה מרגיש גם עכשיו זו הקלה. האם זה מה שהרגשת ומה שאתה מרגיש כעת?" כאשר אישרתי, היא שאלה אותי, האם ישנם עוד רגשות שברצוני להביע, אמרתי שאני מרגיש הכרת תודה ומחובר, שפרנסין שיקפה.
לאלו שאינם מכירים את דיאלוג האימאגו, הדיאלוג הארוך והפורמאלי הזה, יכול להישמע מאולץ ומלאכותי בתחילה. איך יכול לצאת משהו טוב מלחזור על מה שאומר בן הזוג? אבל, באופן פרדוכסאלי, האיטיות והחזרתיות, הם חלק מהכוח שלו. מהרגע שהדיאלוג מתחיל, הוא זורם באופן צפוי מרגע לרגע. מבנה הדיאלוג מבטיח שלא תהיינה הפתעות בלתי נעימות, לא התקפות פתאומיות, ולא הערות מן השדה השמאלי.
צריך להיות ברור שלטון הדיבור חשיבות ראשונה במעלה – הוא צריך להיות רגוע וניטראלי, מבטא הקשבה בלתי שיפוטית, ללא נימה של חוסר סבלנות או ציניות. במהותו, מכיל הדיאלוג את האינטראקציה בין בני הזוג, במצב של מודעות מבוקרת mindfulness)) , שלא רק מונעת התפרצויות, אלא אף שומרת על כל אחד מבני הזוג, ממוקד באופן מכוון על האחר, ועל מה שיש לו או לה למסור. מאחר והתהליך הזה צפוי, והשיקוף מדויק, כל אחד מבני הזוג יודע מהו הצעד הבא, המערכת הלימבית נרגעת והאונה הקדמית מופעלת. בני הזוג מרגישים פחות הגנתיים, יותר רגועים, יותר מכווננים ואמפאטים זה לזה, ויכולים לשמוע טוב יותר מה שבני זוגם אומרים.
ברור שאנו זקוקים למחקר נוסף בכדי ללמוד על השפעת דיאלוג האימאגו על המוח. למרות זאת, אנחנו יודעים דרך הניסיון שלנו, שלימוד ותרגול של מדיטציה התייחסותית דרך דיאלוג האימאגו, יכולים להיות בעלי השפעה טרנספורמטיבית על יחידים ועל זוגות. כשם שבדרך כלל לוקח שנים של תרגול עקבי יום יומי במדיטציה, בכדי להביא לשינויים נוירוביולוגיים עמוקים וברי קיימא, כך גם תרגול של דיאלוג האימאגו לא ישנה את הזוג בן לילה. אנו מעודדים זוגות להיכנס לטיפול הזוגי, כשהם חושבים על מסע ארוך, בדיוק באותה צורה, כפי שהיו מתייחסים, לו היו סטודנטים רציניים ליוגה או מדיטציה. זוגות בצרה זקוקים לריפוי ולא לפיתרון בעיות. המיומנויות משנות-החיים, שירפאו וישנו אותם, לוקחות חודשים ושנים של תרגול.
אפילו עם הרבה שנים של דיאלוג האימאגו באמתחתנו, לא נעשינו לזוג קדושים. עדיין יש לנו אי הסכמות, ופעמים בהן איננו מכווננים. גילינו שאפילו כאשר אנחנו מרגישים הכי טוב אחד עם השני – בטוחים, מחוברים וקרובים – עדיין אנו יכולים ליפול בפתאומיות למקום כואב של שבר בקשר. הסיבה לכך היא, שכאשר אנחנו מרגישים בטוחים, אנחנו גם הכי פגיעים. ברגעים הללו – כאשר הלבבות שלנו פתוחים ופגיעים, וההגנות שלנו מונמכות – לעיתים קרובות נרגיש את הכאב של השבר בקשר בצורה עמוקה יותר.
ברור ששיטות המדיטציה המזרחיות הן יחודיות ביעילותן בהרגעת מערכת העצבים, ובחיזוק הרגשה של רווחה ורגיעה. כפי שגילינו, צורות אלטרנטיביות של מודעות מובנת, יכולות להועיל לזוגות המקווים לגלות את הלב הטמון בבסיס הקשר.
Bruce Crapuchettes ואשתו Francine Crapuchettes Beauvoir, הם פסיכולוגים מורשים, נשואים יותר מארבעים שנה. הם מכשירי מטפלים מורשים מטעם ארגון האימאגו הבינלאומי בניו יורק, ומייסדי המכון ליחסים בפסדינה,המרכז להכשרת האימאגו בחוף המערבי.
Francine Crapuchettes Beauvoir היא המחברת של הספר: Raising Cooperative and Self-Confident Children: A Step-By-Step Guide for Conscious Parenting.
Contact: bruce@pasadenainstitute.com; website: www.pasadenainstitute.com
טל': 02-6480347 | קליניקות: ברעות ובירושלים | מייל: