באימאגו יש תיאוריה יפה וקומפקטית, וארגז כלים מאוד משוכלל. בתוך הארגז הזה, הכלי החשוב ביותר הוא הדיאלוג. זהו תהליך המנוגד להרגלי השיחה המערביים, בהם אנו לעיתים קרובות, מתווכחים, מתפלפלים, מנהלים משחקי פינג-פונג, ומתאמנים בלהשמיע את עצמנו ובלהיות צודקים. דיאלוג אימאגו הוא תהליך העוזר לנו לוותר על התגובתיות שלנו, ולהחליף אותה בסקרנות ובהקשבה אמיתית.
הדימוי האהוב עלי ביותר עבור דיאלוג האימאגו, הנקרא גם הדיאלוג ההתכוונותי, הוא הדימוי של מעבר הגשר אל ארצו של האחר. אנחנו עולים על גשר דמיוני, פתוחים וסקרנים, כאשר אנו משאירים את כל העולם שלנו מאחור, את כל דעותינו, ערכינו והשקפות עולמנו. אנו פותחים את ראשנו ולבנו, מתכווננים להקשיב, לשמוע ולהבין את עולמו של השני, שמוכרח להיות שונה מעולמנו שלנו, מעצם היות האחר שונה מאיתנו. האם זה קל לעשות? ממש לא. מאוד נוח לנו בעולם שלנו, חמים ובטוח, ידוע ומוכר.
יתרה מזאת, נדמה לנו שאם באמת נחצה את הגשר אל עולמו של השני, אולי ניאלץ להסכים עמו, לוותר על עצמנו. המעבר הזה דורש הרבה תרגול. האם אפשר להצליח בכך? בודאי. האם תמיד נצליח? תלוי. תלוי בנו, תלוי באחר שיזמין אותנו לעולמו, ויפתח את סגור לבו. תלוי בנושא, במידת היכולת שלנו לשלוט בתגובתיות שלנו.תלוי בכך שנבין שהקשבה והבנה אין משמעותן הסכמה. סביר להניח שפה ושם נחליק מן הגשר, ונצטרך לתפוש את עצמנו ולומר: "אופס, זה היה שלי" כפי שלמדנו מהדי שלייפר, המורה שלנו. "אופס, זה שלי, החלקתי מהגשר, ואני כבר עולה עליו בחזרה..".
מידי פעם גם יצוצו להם האמונות והמחשבות שהשארנו מאחור, שהן אלו שינסו לדחוף אותנו מהגשר אל השני, ונצטרך ללמוד לעצור, להחזיר אותן למשכנן הבטוח בארצנו שלנו, ולחזור שוב ולטפס על הגשר, פתוחים אל עולמו של האחר.
דיאלוג אימאגו בנוי משלושה שלבים עיקריים: שיקוף, אישוש ואמפטיה.
שיקוף: שיקוף הוא תהליך של הקשבה עמוקה לבן השיח שלך, והדהוד של דבריו כפי שנאמרו. שיקוף מצביע על היותך מוכן להשהות זמנית את מחשבותיך ורגשותיך, בניסיון להבין את בן השיח שלך מנקודת מבטו.
שיקוף יכול להישמע כך: "שמעתי שאתה אומר שאתמול בלילה שכחתי לברך אותך בלילה טוב. חשבת שאני עסוקה בענייני, ובעצם מעדיפה שתהיה ישן. האם שמעתי אותך?"
השיקוף והשאלה האם שמעתי אותך, מאפשרים לשני לשלוח שוב את המסר, עד אשר הוא נשמע במדויק, כפי שהיו רוצים שישמעו אותם.
אישוש: אישוש זו היכולת להשהות זמנית את נקודת המבט שלנו, כדי לאפשר לנו להבין את נקודת המבט הסובייקטיבית של השני. אנו מראים לבן השיח שלנו שקלטנו את החוויה האישית שלו, את היותה בעלת ערך והגיון. אנו זוכרים כי האישוש אינו בא לבטא הסכמה עם הדברים הנאמרים, ומטרתו היא להכיר בכך, שבכל תקשורת בין שני אנשים, תהיינה תמיד שתי נקודות מבט. האישוש בא להראות כי אנו רואים את נקודת מבטו של השני, ומבינים אותה.
אישוש יכול להישמע כך: " אני בהחלט יכולה להבין על מה אתה מדבר, כי כל השבוע הייתי עסוקה בכתיבת המאמר שלי, ולא היה לי זמן לכלום, ואני יכולה להבין שאתה חושב שלו הייתי נכנסת לומר לך לילה טוב, היינו מתחילים לדבר כמו שאנחנו בדרך כלל נוהגים, או אף יותר מכך, ואני הייתי מפסידה זמן יקר, ולכן אתה חושב שלא באתי לומר לך לילה טוב, ושהעדפתי אותך בעצם ישן. האם הבנתי אותך?" כאן השני מוזמן לומר: "כן,הבנת, או הבנת הרבה אבל אני גם רוצה שתביני ש…" עד אשר ירגיש לגמרי מובן.
אמפטיה: אמפטיה זהו תהליך של הדהוד, השערה, או העלאה בדמיון, את הרגשות שחווה בן השיח שלנו, כלפי או בזמן האירוע בו מדובר. זהו ניסיון לזהות, לנגוע ולהתקרב ככל האפשר לרגשותיו של השני. האמפטיה היא השלמה לאישוש ולשיקוף, ומאפשרת רמה נוספת של קרבה ואינטימיות.
אמפטיה יכולה להישמע כך: " ואני יכולה לתאר לעצמי, שכאשר היית בעצם ער וראית שאני לא מגיעה לברך אותך בלילה טוב, הרגשת פגוע, קצת עצוב, ואולי גם נטוש ובודד. האם זה מה שהרגשת?" כמובן שבן השיח יכול כאן לאשר, להוסיף או לתקן.
השיקוף, האישוש והאמפטיה הנם המרכיבים העיקריים של דיאלוג אימאגו. בין השיקוף והאישוש ישנו חלק נוסף של סיכום, המאפשר לשומע לעבור רמה נוספת של הקשבה, ולאפשר לדברים לחדור פנימה.
על מהות הדיאלוג
לאחרונה שמעתי את הארוויל הנדריקס מדבר באופן לא פורמאלי על מהות הדיאלוג וההבדל בין דיאלוג למונולוג. מקצת מדבריו מובאים כאן דרך המשקפיים שלי.
הארוויל מדבר על הדיאלוג כעל דרך חדשה לנהל שיחה. הדיאלוג בא להחליף את צורת הדו-שיח, שהייתה נהוגה מאז ומעולם. מונולוג הינו תהליך אנכי, מלמעלה למטה, כאשר אין מצב של שוויון בין המדבר למקשיב, ועל כן, אליבא דה-הארוויל, קיימת תגובתיות.
בדיאלוג, המבנה האנכי משתנה למבנה אופקי, מעבר הגורם לשינוי באיזון הבסיסי. הן המדבר והן המקשיב, שניהם מדברים ומקשיבים. שניהם מצויים באותו המישור, ולפיכך מתקיים השוויון. כך גם נוצרת מידת ביטחון, שלא יכולה להיות קיימת במונולוג. לדוגמא: מסר היכול לבוא לידי ביטוי במונולוג הוא: זה בסדר, אני יודע מה צריך לעשות, ואני אטפל בך. המסר הזה יכול להשתנות בן רגע ל: אני אנחה אותך ואומר לך מה לעשות. במקרה כזה יתכן והביטחון יופר. כך גם בתנ"ך, בשיחות בין ד' לישראל, הקשר קיים, אבל רק עם התנאי/ההנחה שיתקיים ציות.
בדיאלוג, לעומת זאת, יש ביטחון, ויש שוויון. זוגות המדווחים כי הצליחו לקחת את הדיאלוג לחיים שלהם, מספרים על שיפור ניכר באיכות החיים שלהם, והגברת הנינוחות והיצירתיות. הארוויל מקווה שהשינוי הזה יתרחב ויגיע לכל שכבות החברה. הארוויל מדבר על ההבדל בין הורה המעניק הזנה לילד (NURTURING), ובין הורה המעניק התכוננות אמפאטית ((EMPATIC ATTUNEMENT. ההתכוננות באה בתגובה לחוויה של הילד המרגיש שההורה חווה ומרגיש אותו. ההזנה יכולה להתקיים ללא התכוננות, ואז עלולה להפוך ל –ABUSE
מחקרים עכשוויים מראים כי ההתכוננות האמפאטית יכולה להביא לאינטגרציה של שלושת חלקי המוח. דיאלוג העשוי כהלכה, מהווה התכוננות אמפאטית. המוח שלנו משתנה עם כל חוויה כזו של התכוננות אמפאטית, ומפתח נוירונים חדשים עם כל חוויה.
דיאלוג הוא תהליך הנעשה ללא שיפוטיות או ביקורת, אלא על ידי קבלה ואמפאטיה. כך נוצרת ההתכוננות האמפאטית, ומתבצע תיקון של חוויות קודמות. כך אנו מתחילים לווסת את החרדה, ומתאפשרת האינטגרציה של שלושת חלקי המוח. דיאלוג בין בני זוג משנה את מצב המוח שלנו, ממצב של כאוס למצב של אינטגרציה.
כאן מתחילה להתפתח הבריאות הרגשית שלנו. בנוסף לזה שאנחנו מאפשרים לאנשים לתקשר טוב יותר, אנחנו גם משנים את מבנה המוח, ויוצרים איזון בין שתי ההמיספרות.
לסיכום: אם המונולוג הוא תהליך אנכי, שליטה מלמעלה כלפי מטה, הרי הדיאלוג הוא תהליך אופקי, המבטא שוויון, יוצר תחושת ביטחון, מווסת חרדה, ומאפשר אינטגרציה של חלקי המוח ואיזון ההמיספרות. דיאלוג הינו הקשבה ושליחה אחראיים, ללא האשמה, ביקורת ושיפוטיות.