החלקים האבודים באימאגו

התיאוריה של גישת אימאגו אומרת שכולנו נולדנו שלמים, חיוניים ועם כל האנרגיה והפוטנציאל. משום שהמטפלים שלנו, בדרך כלל הורינו, לא יכלו להיות מושלמים, ולא יכלו לתת לנו את כל מה שהיינו צריכים, בדיוק בזמן שבו נזקקנו לכך, ובכמות שהייתה נחוצה לנו, נפגענו איפה שהוא במהלך הדרך, ואיבדנו חלקים מן השלמות שלנו. החלקים הללו מצאו מקומם בפריזרים שבנינו לנו כדי להמשיך ולהרגיש אהובים ורצויים ע"י הורינו.

אימאגו אומר שביחסים מחויבים, הלא מודע שלנו יבחר באדם שידחוף אותנו להחזיר לעצמנו את החלקים האבודים הללו, כך שנחזיר לנו את עצמנו באופן מלא. כאינדיבידואלים, עוד לפני כניסתנו לעולם הזוגיות, אם נחזיר לעצמנו חלק מאותם חלקים אבודים, נשחרר את בני הזוג העתידיים שלנו, מהצורך לדחוף אותנו כל כך חזק, כדי לקבל אותנו כאנשים שלמים עם כל היכולות וטווחי הרגשות שלנו.

ללמוד מהסיפור שלי

אני גדלתי בבית שבו ספרים היו חשובים יותר מאנשים. מרבית הרגשות נדחפו אל מתחת לשטיח, ואם היו כמה מעליו, רק לאמא שלי היה מותר להראות אותם. כדי להראות ולהישמע בבית שלי, הייתי צריכה להיות ידענית וחכמה, ואף פעם לא לחשוף את הרגשות שלי.

כך שאם אנחנו מסתכלים על עצמנו כעל מין ליבת אנרגיה, הבסיס שלנו כבני אדם, ואנו מוקפים בארבע הפונקציות העיקריות: חשיבה, הרגשה, תחושה ופעולה, הרי מה שקרה אצלי, הוא שהחלק של החשיבה, הלך וגדל, והחלק של הרגשות והיכולת להראות רגשות, הלך וקטן. באיזה שהוא שלב הסתבכו העניינים אפילו עוד יותר. אמי חלתה בלופוס, מחלה אוטו אימונית מאוד בלתי נעימה. במשפחה שררה נימה של עצבות, אך המסר היה שאסור לדבר על כך, וצריכים להראות רק רגשות של שמחה. כך הלכה היכולת להראות עצב, וקטנה עוד יותר, עד שלבסוף אבדה לחלוטין.

לכך אנו קוראים באימאגו – החלקים האבודים ((The Lost Parts – הם היו בידינו, אבל איבדנו אותם, ויתרנו עליהם, כדי לשרוד במשפחות שלנו, ולשמור על הקשר עם ההורים שלנו. החלקים הללו לא אבדו לחלוטין, כי אם הלכו לפריזרים שיש בידי כל אחד מאיתנו. החלקים הללו קפאו שם, בציפייה למי שיוציא אותם משם ויעבירם למיקרוגל.

אימי כמורה בבית ספר

בואו נסתכל כעת על תחום אחר: אמא שלי הייתה מורה, ידועה בכל ירושלים, אהובה מאוד על כל תלמידיה, אך קשוחה ותקיפה, הן בבית הספר והן בבית. כילדה די סבלתי מן הקשיחות הזו וממה שחוויתי כניסיון לשלוט בי ובדרכי חיי. התחלתי לשנוא את התכונות הללו ולהכחיש את קיומן אצלי. למרות שיש לי תעודת הוראה בשפה הערבית, מעולם אפילו לא העליתי בדעתי, אפשרות להשתמש בה ולהיעשות מורה. לא זו בלבד, אלא שיחד עם הכחשת התכונות האלו אצלי, התחלתי שלא לאהוב אותן אצל אחרים, ופיתחתי חוסר קבלה של אנשים שראיתי כשתלטנים. רק בשנים האחרונות, יחד עם ההנאה שלי מהוראת האימאגו והקומיונולוג, התחלתי להחזיר לעצמי את החלק – האני- של המורה שבי. לכך אנו קוראים באימאגו – האני המוכחש ((The Denied Self  – משהו/תכונה שאנו תופשים אותו כשלילי – מכחישים אותו אצלנו, ומשליכים אותו על האחרים.

עד כה, הכרנו שני חלקים אבודים: הפונקציה האבודה, אצלי היכולת להרגיש, במיוחד עצב, והאני המוכחש, בשבילי האני של המורה.
אני אדבר כאן על עוד אחד מהחלקים האבודים הללו, והוא נקרא באימאגו – האני הבלתי משוייך ( (The Disowned Self– משהו/תכונה שאנחנו תופשים כחיובי, משהו שהיה בידנו, אבל נאלצנו לוותר עליו, כי צחקו עלינו, ביישו אותנו, או שהדבר פשוט לא היה נהוג בבית שלנו.

המוסיקה ואני

בשבילי, זו הייתה אהבת המוזיקה. כילדה קטנה ניסיתי כוחי בנגינת חלילית עם שאר הכיתה. הניסיון הזה לא עלה יפה, התלמידים שיגעו את המורה, המורה יצאה מדעתה והניסוי נגנז. אחר כך כשרציתי ללמוד גיטרה, נאמר לי שאינני מוזיקלית. לאחר ניסיונות שכנוע שלא צלחו, ויתרתי על הרעיון, והחלק – האני שלי שאוהב מוזיקה ורצה לנגן, נגנז, הפך בלשון האימאגו לבלתי משויך (כלומר, משהו/תכונה, שאני בטוח שאין לי אותו ורואה אותו אצל אחרים). רק כאשר כל ילדי התחילו להראות כישרונות מוסיקליים, התחלתי להחזיר לעצמי את האמונה שאולי גם אצלי יש יכולת לנגינה.

לפי אימאגו – שלושה סוגים של חלקים אבודים

באימאגו אנו אומרים שבן הזוג שלך, ידחוף אותך כדי לקבל בחזרה את החלקים האבודים הללו, כך שיהיה לו אדם שלם על כל חלקיו, עם כל היכולות וכל הפונקציות, וגם אם הוא יעשה זאת בצורה לא הכי עדינה, בלשון המעטה, עדיין אנו צריכים להתברך בכך.